I bet the answer is to write some William Shakespeare's monologues in Hebrew or something like this.
"להיות או לא להיות – זאת השאלה.
האם אצילי יותר לסבול מִדַּעַת קליעי גורל עריץ וחיציו או חוצץ לצאת מול ים התלאות, וקץ לשׂים להן תוך מאבק.
למוּת, לישון – רק זאת, ובשינה לומר, כי את כאב הלב נסיר ואלף פיגעי טבע שהבשר נידון בהן. זה המימוּש אליו יש לייחל. למוּת, לישוֹן.
לישון – אולי לחלום. אך כאן העוקֶץ!
כי בשנת-מוות זו מה חלומות נחלום אחרי שנתנער מִצְרוֹר חיים של פֶּסֶק לקחת.
זה השיקול לפיו נמשוך כך חיים הֲרֵי-אסון. כי מי יסבול צליפוֹת
זמן ולעגוֹ, שׁרירוּת עריץ, יהירוּת השׁחצן, צער אהבה דחוּיה ,עינוּי דין, אטימוּת השלטונות, בוּז של ניקלים לנכבדים – אם יכול הוא לסגור חשבון באיבחת פִגיוֹן?
מי יסבול משׂא מֵעיק, רוֹטן מיוּזע תחת חיים יגעים, לוּלא אֵימת מה שאחרי המוות – זו ארץ נסתרת שֶמִּגבוּלהּ שום נוסע לא שב – משתקת את הרצון וגורמת לנו לסבול רעוֹת מוּכּרוֹת במקום לחמוק אל אחרות לא ידועות?
כך מצפּוּנינוּ הופכים את כּוּלנוּ לחֶבֶר פחדנים, וּבְרַק החלטה אמיצה פָּג בְּצֵל חשׁשׁ חיוור, ומִבצעים של מָעוף וּתעוּזה מתמסמסים בּאיבָּם בלי לצאת לַפּוֹעַל."
You've got it